צ’ולנט, תבשיל בבישול איטי עשוי בשר, שעועית וירקות שונים, תופס מקום מיוחד במטבח היהודי.
 המנה המענגת הזו הזינה קהילות יהודיות במשך מאות שנים, ולעתים קרובות מכינים אותה ומתענגים עליה במהלך השבת, יום המנוחה היהודי. 

ההיסטוריה של הצ’ולנט מתחילה בימי קדם כאשר קהילות יהודיות התמודדו עם הגבלות תזונתיות ואתגרים לוגיסטיים. על פי הכשרות היהודית, בישול או הדלקת אש בשבת אסורים. כדי להבטיח עמידה בדרישה דתית זו, טבחים יהודים בעלי המצאה פיתחו תבשיל שניתן להכין לפני כניסת השבת ולהשאיר להתבשל במשך הלילה, תוך ניצול החום השיורי של האש.

מעבר למקורותיו המעשיים, צ’ולנט רכש משמעות תרבותית בתוך קהילות יהודיות.
 הוא נתפס כסמל לאחדות קהילתית, שכן משפחות מכינות צ’ולנט לארוחות השבת וחולקות אותו עם שכנים וחברים.
 ניחוח הצ’ולנט המתנשא בבית קשור לחמימות וליחד של השבת.

צ’ולנט הסתגל למגוון מאכלים אזוריים ומנהגים יהודיים, מה שהוביל למגוון וריאציות של המנה. לדוגמה, במזרח אירופה, צץ מאכל דומה שנקרא “שולנט”, הכולל תבלינים ומרכיבים שונים כמו קישקע. ליהודים ספרדים יש גרסה משלהם הנקראת “חמין”, הכוללת לרוב אורז ומגוון רחב יותר של תבלינים.

צ’ולנט, ששורשיו בשיטות הדת היהודיות ובמסורות הקולינריות, נותר חלק בלתי נפרד מהתרבות היהודית.
 ניתן לייחס את מקורותיו לתקופות קדומות שבהן המעשיות וההקפדה על חוקי הדת הכתיבו חידושים קולינריים.
 כיום, צ’ולנט ממשיך להיות טעים, מזין ומהנה עבור קהילות יהודיות ברחבי העולם, תוך שמירה הן על הטעמים והן על סיפורי הדורות שעברו.